שחיקה בקרב קלינאי תקשורת

לדעתי, חשוב לספק לקלינאיות עזרה רגשית. אנחנו מתמודדות עם מטופלים ומשפחות עם מורכבות רגשית גדולה ונמצאות "לבד במערכה". לדעתי משרד הבריאות צריך לחייב בהדרכה רגשית, כפי שמחייבים את המטפלים הרגשיים.

שלום רב, מצטרפת למה שכתבו הקולגות שלי.

אני מעוניינת להסב את תשומת לבכם לעומס הגבוה הכרוך בעבודה, הן בשל מיעוט בתקנים לצד דרישה לטפל במטופלים מאושפזים ובאלה המגיעים אמבולטורית. הלחץ מקשה עליינו לכתוב סיכומים, להדריך, להקדיש את מלוא לחולים המאושפזים ולשמר שביעות רצון ממקום העבודה. השכר המאוד נמוך עליו אנחנו נאלצות להתפשר על מנת לעבוד במערכת הבריאות הציבורית פוגע בתפקוד שלנו ומכריח אותנו לשלב מסגרות עבודה נוספות ובכך הלחץ עליינו גבוה מאוד.

אשמח לראות התייחסותכם לנושא וסיוע מצדכם.

לאחר שהכנתי רשימה והוספתי עליה מרעיונות הצוות שלנו, קראתי וראיתי שהרבה דברים נכתבו כבר, ובכל זאת ארשום כדי לחזק וכן לחדש.
1- קודם כל חייבים שכר ריאלי. מכיוון שהשכר מאד נמוך, אנשים נאלצים לעבוד בחלקיות משרה ולהתרוצץ בין מקומות כדי להתפרנס, וזו אחרי השקעה גדולה בלימודים והשתלמויות ומחקר. זה מתיש ושוחק בפני עצמו.
2- אפשרויות הקידום מוגבלות. מתח הדרגות קטן מדי, [והתוספת המתקבלת זעומה מדי].
3- ובהמשך - על מנת לשמר רמה גבוהה ולשמור אנשים טובים ומשקיעים, צריך תמריצים.

דבר ראשון יש לתת הפסקה מוסדרת בתשלום, שנית לשלם על שעות נוספות אם קיימות, להסדיר את הלו"ז בצורה לא עמוסה ומתישה כך שנוכל להקדיש זמן נאות לכל מטופל (המחסור במכונים וקלינאים לא צריך להיות על גבינו), להכיר במגוון רחב יותר של השכלה ותארים כך שהמשך לימודים יוכר ויתוגמל בהתאם, לתגמל בצורה הגיונית יותר את הקלינאיות במגזר הציבורי כך שיגיעו ויתעניינו יותר קלינאיות ואף ישארו בתחום ולא ינטשו לפרטי.
אם נחוש שמתגמלים ומתחשבים בנו, יותר קלינאיות יעבדו וישארו במגזר הציבורי. כעת התחושה היא שאנחנו רק כלים ואמצעים לקבלת מירב התוצרים ללא התחשבות בנו כאנשים ובעלי מקצוע.

1. דרישה לשעות טיפול רבות בתקן. אין מספיק זמן בין הטיפולים ותמיד צריך להישאר אחרי סיום שעות העבודה כדי להשלים מטלות (כתיבת דו"חות, תכנון טיפולים, שיחות עם גורמי טיפול אחרים, עניינים אדמיניסטרטיביים ועוד ועוד). ובסוף, נאלצת להשלים דברים בבית ...
2. התמודדות יומיומית מול לקוחות כועסים (ובצדק) על אורך תור ההמתנה לאבחון ולטיפול. למה אני צריכה לשמוע כל יום (בטלפון וגם פרונטלית) את המרמור והכעס שלהם כשאני לא אחראית למצב הזה? ומה יש לי להגיד להם?

חלק גדול מאוד מהשחיקה בעבורי היא עבודה בלחץ זמנים לא הגיוני.

הזמן אשר מוקצה לטיפול מוגבל ויש ימים שהטיפולים בשרשרת ואין הפסקה לכתיבה, לחשיבה מעמיקה על התיק, בניית מערכים מדוייקים יותר עבור כל מטופל ומטופל ועוד. לעיתים אף אין זמן הולם להפסקה.

המשמעות הנגזרת מכך בעבורי היא הישארות שעות נוספות רבות מאוד ללא תשלום להשלמת החובות שלי ולתוצא מוגמר שאני שלמה איתו כאשת מקצוע וכמטפלת.

מחישוב שעשיתי בממוצע על חצי שנת עבודה רציפה מדובר בעבורי על כ-14 שעות חודשיות שבהן אני בעבודה ולמעשה אין שום תשלום/ הכרה. עבודה של כ-20-30% תוספת למשרה שהיא "בהתנדבות".

קיים פער עצום בין השכר במגזר הציבורי לבין המגזר הפרטי. יש לשנות את בסיס השכר לגמרי. כל תוספת על בסיס השכר הקיים תהיה חסרת משמעות.
בנוסף לאפשר בחלק משעות המשרה לעסוק בנושאים אחרים מלמד בדיקות או טיפולים. למשל- שעות לעבודות מחקר, היוועצות של כלל הצוות.

העבודה בהתפתחות הילד מחייבת התמחות במגוון תחומי, דבר שמחייב יציאה להשתלמויות רבות על מנת לתת מענה איכותי למטופלים.
השתלמויות זה עסק יקר ולא מעט פעמים אנו נאלצים לוותר על השתלמויות בגלל המחיר. לעיתים הקופה משתתפת בחלק מהסכום אך היינו שמחים לאחוזי השתתפות גדולים יותר הן בכמות ההשתלמויות אליהן יאשרו לנו לצאת והן במחיר.
מעבר לכך, היינו שמחים להשתלמויות שיהיו מטעם הקופה. כיום יש כאלה אך מעט מאוד.
זה ישפר מאוד את המקצועיות שלנו ויתן תחושה של למידה והתחדשות וכך ימגר את תחושת השחיקה

מסכימה עם כל הנאמר ומרגישה צורך לחדד. התואר הראשון שלנו נחשב בין העמוסים בקרב המקצועות הפארא-רפואיים ובאופן כללי נחשב כתואר עמוס ואינטנסיבי ובכל זאת התחושה החד משמעית היא שאין הלימה בין ההשקעה הנדרשת בדרישות הסף של המקצוע והתואר ובין השכר המשולם בפועל לאחריו. יתרה מכך, בבתי חולים לא מכירים בתואר שני בניהול מערכות בריאות שהינו תואר שני מוערך ומבוקש! איפה יכירו בתואר כזה אם לא במערכת הבריאות הציבורית?

אתייחס למחלקות השיקום במערכת הבריאות הציבורית. לא אחדש בכך, אבל חסר בתקינה ראויה (מינימלית!) מוביל לעומס עבודה אדיר. כשנלקחת בחשבון העובדה שטיפולים שיקומיים מעמיסים מאוד מבחינה רגשית (לרוב ללא כל תמיכה ריגשית וליווי קבוע), לצד שכר זעום, מובן מדוע מקדם השחיקה הינו גבוה מאוד בסקטור בכלל ובמחלקות השיקום בפרט. היעדר התקינה הנחוצה מוביל גם לצוות מצומצם ובכך ההתמודדות עם כל הנ״ל היא פרטנית. ייתכן אם הייתה נעשית בצוות רחב יותר, הייתה מאפשרת תמיכה עם ״כח משותף״.
בהחלט מומלץ לשקול הדרכה רגשית רוטינית בחלק מן המוסדות/מחלקות.

לדעתי הוספת השתלמויות וימי עיון במקום העבודה יסייעו בהפחתת השחיקה, שתוסיף לגיוון ודינאמיות בעבודה שיכולה להיות מונוטונית.

לדעתי צריך להוסיף עוד תקנים

מתחברת לכל הנאמר עד כה. בעייני, שלושה דברים משמעותיים אשר עשויים לשפר את תחושת השחיקה הינם : 1. עתודות ניהוליות/ אפיקי קידום במקום העבודה- כפי שכבר נכתב. 2. תארים מתקדמים על חשבון מקום העבודה או לפחות באופן חלקי 3. פיתוח תחום המחקר במקומות העבודה ושילובם בקליניקה היומיומית/ שיתופי פעולה רב מקצועיים בתחום המחקר מתוך הקליניקה ושילובם בקליניקה

מחזקת ומצטרפת לכל התגובות שנכתבו קודם!!
בנוסף ישנה חשיבות רבה לקבלת הפסקה במהלך יום העבודה. הפסקה מוגדרת, מוסדרת ובתשלום תתרום באופן משמעותי לרווחה הנפשית, המנטלית והפיזית שלנו כעובדים.

נשגב מבינתי כיצד גורם השכר נעדר מתיאור גורמי השחיקה בקרב קלינאיות. במגזר הפרטי עומד השכר לטיפול בממוצע 250-300 שח. במגזר הציבורי עשירית מזה.
כדי להיות קלינאית טובה עלייך להשקיע שעות רבות בלמידה, תכנון טיפולים, השתלמויות. זה לא נגמר אחרי התואר הראשון. כל זה עולה בשעות עבודה נוספות בבית ובלא מעט מזומנים.
השירות הציבורי פשוט מתעלם או דורך בגסות אל אלמנט השכר.

בספטמבר הקרוב ימלאו 5 שנים לעבודתי במכון להתפתחות הילד בבי״ח.
מאז ועד היום גובה השכר השעתי שלי השתנה בכמה שקלים בודדים (8 ש״ח ליתר דיוק וגם זה כתוצאה מעלייה מעטה באחוזי המשרה).
אני אוהבת להגיע למקום העבודה שלי, ומרגישה סיפוק, למידה, ושליחות.
אך, במחשבה על העתיד הקרוב- רחוק, השכר ממקום עבודה זה לא יישלם לי יותר מ 1/4 מהשכר בעבודה פרטית. (לצורך השוואה- 50% משרה ציבורית= 20 שעות שבועיות= 4/5 שעות פרטיות). שלא נדבר על גובה הפנסיה, קרן השתלמות שנמוכים אף הם.

השתלמות היא דבר מאוד קריטי בכל המקצועות, וכשמדובר ברוקחות זה הכרחי, אמנם בגלל כל מיני סיבות; חוסר ברוקחים , עלות של השתלמויות יש בעלי עסק שלא שולחים את הרוקחים להדרכות , צריך להכניס חקיקה בנוגע להשתלמויות כל רוקח צריך לצבור מס נקודות מסוים על ההדרכות אפשר לבנות כל מיני תוכניות איך , ובכך אין ספק שכל רוקח תהיה לו את האפשרות הזו, נכון יש נוהל לגבי הדרכות רוקחים אבל זה לא מספיק צריך לפרט עוד יותר ולדווח למשרד הבריאות על ידי הרוקח האחראי בהשלמויות שנעשו

נאמר כבר כמעט הכל ואני אחזור שוב כדי לחזק את קודמותי
נושא :השכר- השכר מאד נמוך ואינו מתקדם עם השנים.
*רוב הקלינאיות נשענות על משכורת הבן/ת זוג.כי אחרת אי אפשר לצאת לעבודה.לדוגמא: המטפלת שלוקחים כדי לצאת לעבודה מקבלת שכר יותר גבוה.
*מצב זה של שכר נמוך מוביל ליציאה לשוק הפרטי בשלב מאד מוקדם של ההתמקצעות .
*כאשר מישהי בכל זאת נשארה במגזר הצבורי , בזמן היציאה לגמלאות הפנסיה שהיא מקבלת היא מביישת.
נושא :עומס העבודה-
*החוק מדבר על 75% מהזמן לטפולים.

מסכימה עם כל מה שנאמר. יש תחושה שלא דואגים לנו ושהמערך שלנו פחות נחשב בבתי החולים ובמוסדות. אנחנו צריכות ארגון מסודר שידאג לנו

מסכימה עם כל מה שנתכתב ואפרט על דעתי:

לדעתי יש לשחיקה קשר ישיר לשכר והתגמול שאינם הולמים את ההכשרה למקצוע, את מהות המקצוע ואת העומס הנדרש בעת העבודה ומחוץ לשעות העבודה. בשל השכר הנמוך ואפיקי ההתקדמות המצומצמים נאלצים מרבית קלינאי התקשורת שעובדים במערכת הבריאות לעבוד לפחות בעבודה נוספת אחת כדי לכלכל את עצמם, גורם שמוסיף עוד עומס לעומס הקיים בעת העבודה במערכת ופחות זמינות. בנוסף, קשה להשיג אפשרויות השתלמות והתפתחות מקצועית במסגרת העבודה, דבר שפוגע הן בקלינאים והן במטופלים ובמערכת עצמה. לבסוף, לדעתי גורם נוסף לשחיקה הוא היעדר ליווי רגשי למטפלים שמצויים בסביבה מלחיצה ומתמודדים עם קשיים כחלק מאופי העבודה.

לדעתי יש לשחיקה קשר ישיר לשכר והתגמול שאינם הולמים את ההכשרה למקצוע, את מהות המקצוע ואת העומס הנדרש בעת העבודה ומחוץ לשעות העבודה. בשל השכר הנמוך ואפיקי ההתקדמות המצומצמים נאלצים מרבית קלינאי התקשורת שעובדים במערכת הבריאות לעבוד לפחות בעבודה נוספת אחת כדי לכלכל את עצמם, גורם שמוסיף עוד עומס לעומס הקיים בעת העבודה במערכת ופחות זמינות. בנוסף, קשה להשיג אפשרויות השתלמות והתפתחות מקצועית במסגרת העבודה, דבר שפוגע הן בקלינאים והן במטופלים ובמערכת עצמה. לבסוף, לדעתי גורם נוסף לשחיקה הוא היעדר ליווי רגשי למטפלים שמצויים בסביבה מלחיצה ומתמודדים עם קשיים כחלק מאופי העבודה.

העבודה הרוקחית מאחורי הדלפק שוחקת בתור רוקחים לא מצליחים למצות הידע שלנו כמו שצריך מאחר והדרישות של המערכת לא מתחשבים במצב הקיים בבתי מרקחת מבחינת תקינה וכח עזר (פרחי רוקחות עובדים טכנים לפרקוק סחורה)הרוקח המדופלם ברוב המקרים צריך לפרק קרטונים ולייעץ לקוסמטיקה וכל זה על חשבון הזמן היקר שצריך להקצותו לייעוץ רוקחי ומתן ייעוץ מאחורי הדלפק

מצטרפת לתגובות הקודמות בנוגע לשכר שאינו תואם את כמות ההשקעה שלנו במהלך התואר האינטנסיבי בו לא ניתן היה לעבוד כמעט, וכן לא מגולמת בו ההשקעה הכספית על השתלמויות מקצועיות עליהן קלינאיות משלמות כסף רב מכיסן הפרטי. על מנת שנוכל להמשיך לעבוד במגזר הציבורי ולא לזלוג רק לעבודה פרטית השכר צריך להיות הגון וכזה שמאפשר להתפרנס בכבוד.

מצטרפת למה שנכתב בנוגע לשכר שאינו תואם לכמות ההשקעה שלנו, הלמידה והתמקצעות גם בתואר האינטנסיבי וגם אחריו כאנחנו משלמות מכיסנו הפרטי להשתלמויות. אם השכר היה עולה הייתה הרבה יותר מוטיבציה להמשיך במגזר הציבורי ולא לעבור לעבוד רק באופן פרטי כדי להתפרנס בכבוד.

הסיבה העיקרית היא השכר, אין שום סיבה להמשיך במגזר הציבורי יותר משנתיים. השכר מגוחך ואף מזלזל במקצוע.
הסיבה השנייה היא שגם היתרונות שאמורים להיות במגזר הציבורי לא תמיד מתרחשים. לדוגמא- עידוד, השתתפות או הבאת השתלמויות באופן קבוע.העלאה בשכר עם כל שנת ניסיון ולא באופן זעום שלא משתלם. שעות תקן שאמורות להספיק גם לדברים נוספים- מנהלתיים, ואף פעם לא מנוצלות למה שצריך מפאת עומס תורים וטיפולים. אופק ורצון להשאיר את מי שכבר נמצא במערכת על ידי תגמולים, קידומים וכו'.

אחזק את הנאמר לגבי השכר הנמוך באופן משמעותי. התחושה היא של תגמול שאינו מספק ואינו תואם להכשרה שעברנו. בנוסף, כפי שנאמר, אפשרויות הקידום מצומצמות וחבל על כך.

תנאי העבודה של קלינאיות בכל ותק, דרגה ותפקיד הם בדיחה. אני מבינה ששכר אינו נושא רלוונטי לסקר זה, אך כשהוא במקרה הטוב עשירית ממה שמרוויחה קלינאית בשוק הפרטי - גם הוא צריך להיות על הפרק. מעבר לכך, תנאי העבודה במערכת הציבורית אינם מותאמים לאמהות, מובילים לריבוי חלקי משרות במקומות שונים וקושי בתמרון ביניהן. לקיחת עבודה הביתה כי יש מטלות מרובות מקצועיות ואדמיניסטרטיביות ואין מספיק זמן לסיים הכל במסגרת שעות העבודה מחד, אך מאידך - דרישה לעמוד בזמני הגשת כל הנ"ל.

1. מכיוון שאיננו מוגדרים כמועסקים במשרה מלאה אנו לא נהנים מהטבות של בעלי משרה מלאה (הפסקות, משרת אם, דמי הבראה וימי מחלה חלקיים), אך בפועל רבים מאיתנו עובדים ימים מלאים.
2. עבודה ברצף ללא זמן לאכול או להתפנות... מורגש בעיקר בבדיקות שמיעה ובשיקום שמיעה.
3. המוןןן בירוקרטיה,המון דרישות אדמניסטרטיביות ומעט מדי זמן לביצוע.
3. היעדר סיוע רגשי, הדרכה רגשית בעבודה עם מטופלים מורכבים.

בנוסף לכל מה שצויין , העובד צריך להרגיש שמעריכים אותה ולקדם את העובדים מבחינת תפקיד כי מה שקורה שהקלינאי מתחיל ומסיים עבודה אחרי 30 שנה לרוב באותו תפקיד
בנוסף לציין עומס מאוד גדול שלא מאפשר למטפל לתת את המיטב שהוא יכול
אין זמן ללמידה אישית ולמידת עמיתים
יש להוסיף תמיכה רגשית

מצטרפת לתלונות המרובות בשל השכר המאוד מאוד נמוך. בנוסף,במקביל לבדיקות השמיעה האמבולטריות אותן אנו מבצעות באופן שוטף מצטרפים גם ייעוצים מתוך בית החולים ובדיקות דחופות מהמיון מה שמאוד מקשה עד בלתי אפשרי לביצוע.