שחיקה בקרב קלינאי תקשורת

בספטמבר הקרוב ימלאו 5 שנים לעבודתי במכון להתפתחות הילד בבי״ח.
מאז ועד היום גובה השכר השעתי שלי השתנה בכמה שקלים בודדים (8 ש״ח ליתר דיוק וגם זה כתוצאה מעלייה מעטה באחוזי המשרה).
אני אוהבת להגיע למקום העבודה שלי, ומרגישה סיפוק, למידה, ושליחות.
אך, במחשבה על העתיד הקרוב- רחוק, השכר ממקום עבודה זה לא יישלם לי יותר מ 1/4 מהשכר בעבודה פרטית. (לצורך השוואה- 50% משרה ציבורית= 20 שעות שבועיות= 4/5 שעות פרטיות). שלא נדבר על גובה הפנסיה, קרן השתלמות שנמוכים אף הם.
אין אף קלינאית שאני מכירה שעובדת במשרה ציבורית מלאה. לדעתי השחיקה המאסיבית נגרמת מריבוי מקומות תעסוקה, מריצה סביב קרא עוד

השתלמות היא דבר מאוד קריטי בכל המקצועות, וכשמדובר ברוקחות זה הכרחי, אמנם בגלל כל מיני סיבות; חוסר ברוקחים , עלות של השתלמויות יש בעלי עסק שלא שולחים את הרוקחים להדרכות , צריך להכניס חקיקה בנוגע להשתלמויות כל רוקח צריך לצבור מס נקודות מסוים על ההדרכות אפשר לבנות כל מיני תוכניות איך , ובכך אין ספק שכל רוקח תהיה לו את האפשרות הזו, נכון יש נוהל לגבי הדרכות רוקחים אבל זה לא מספיק צריך לפרט עוד יותר ולדווח למשרד הבריאות על ידי הרוקח האחראי בהשלמויות שנעשו

נאמר כבר כמעט הכל ואני אחזור שוב כדי לחזק את קודמותי
נושא :השכר- השכר מאד נמוך ואינו מתקדם עם השנים.
*רוב הקלינאיות נשענות על משכורת הבן/ת זוג.כי אחרת אי אפשר לצאת לעבודה.לדוגמא: המטפלת שלוקחים כדי לצאת לעבודה מקבלת שכר יותר גבוה.
*מצב זה של שכר נמוך מוביל ליציאה לשוק הפרטי בשלב מאד מוקדם של ההתמקצעות .
*כאשר מישהי בכל זאת נשארה במגזר הצבורי , בזמן היציאה לגמלאות הפנסיה שהיא מקבלת היא מביישת.
נושא :עומס העבודה-
*החוק מדבר על 75% מהזמן לטפולים.
חוק זה לא מאפשר לסכם טפולים מייד אחרי הטפול.,כתיבת דוחות מיידיים לאחר אבחון, התייעצות עם אנשי הצוות קרא עוד

מסכימה עם כל מה שנאמר. יש תחושה שלא דואגים לנו ושהמערך שלנו פחות נחשב בבתי החולים ובמוסדות. אנחנו צריכות ארגון מסודר שידאג לנו

מסכימה עם כל מה שנתכתב ואפרט על דעתי:

1. הגורם העיקרי והמשמעותי ביותר לשחיקה הוא תנאי השכר (!). השכר כיום נמוך מאוד ואינו הולם את רמת ההשקעה ואת חשיבות המקצוע. בגלל השכר הנמוך בסקטור הציבורי אין ברירה אלא לפנות לסקטור הפרטי לצורך השלמת הכנסה ו"סגירת" החודש.
2. שעות תקן- רוב מקומות העבודה מגבילים בשעות התקן (מקום עבודה שמאפשר חצי תקן, 20 ש"ש - זה בגדר נס) ולכן יש צורך להתרוצץ ממקום למקום כדי ליצור משרה מלאה. ניסיון התיאום בין כל מקומות העבודה מאתגר ביותר, מתיש ופעמים רבות בלתי אפשרי.
3. השתלמויות/לימודי המשך- כדי שנשמור על רמת מקצועיות נאותה, מחובתינו ללכת להשתלמויות קרא עוד

לדעתי יש לשחיקה קשר ישיר לשכר והתגמול שאינם הולמים את ההכשרה למקצוע, את מהות המקצוע ואת העומס הנדרש בעת העבודה ומחוץ לשעות העבודה. בשל השכר הנמוך ואפיקי ההתקדמות המצומצמים נאלצים מרבית קלינאי התקשורת שעובדים במערכת הבריאות לעבוד לפחות בעבודה נוספת אחת כדי לכלכל את עצמם, גורם שמוסיף עוד עומס לעומס הקיים בעת העבודה במערכת ופחות זמינות. בנוסף, קשה להשיג אפשרויות השתלמות והתפתחות מקצועית במסגרת העבודה, דבר שפוגע הן בקלינאים והן במטופלים ובמערכת עצמה. לבסוף, לדעתי גורם נוסף לשחיקה הוא היעדר ליווי רגשי למטפלים שמצויים בסביבה מלחיצה ומתמודדים עם קשיים כחלק מאופי העבודה.

לדעתי יש לשחיקה קשר ישיר לשכר והתגמול שאינם הולמים את ההכשרה למקצוע, את מהות המקצוע ואת העומס הנדרש בעת העבודה ומחוץ לשעות העבודה. בשל השכר הנמוך ואפיקי ההתקדמות המצומצמים נאלצים מרבית קלינאי התקשורת שעובדים במערכת הבריאות לעבוד לפחות בעבודה נוספת אחת כדי לכלכל את עצמם, גורם שמוסיף עוד עומס לעומס הקיים בעת העבודה במערכת ופחות זמינות. בנוסף, קשה להשיג אפשרויות השתלמות והתפתחות מקצועית במסגרת העבודה, דבר שפוגע הן בקלינאים והן במטופלים ובמערכת עצמה. לבסוף, לדעתי גורם נוסף לשחיקה הוא היעדר ליווי רגשי למטפלים שמצויים בסביבה מלחיצה ומתמודדים עם קשיים כחלק מאופי העבודה.

שכר
שכר
שכר

ותנאים שלא משמרים קלינאית
מלבד זה עומס, שעות הדרכה מועטות, מיעוט אפשרויות לקידום ופיתוח מקצועי. הרבה פעמים קושי בהפקת היתרונות במגזר הציבורי- למידת עמיתים, התפתחות מקצועית, שיתופי פעולה.

חוזרת על כל הנאמר.
שכר בסיסי הולם - ימנע את הצורך בעבודה במס. חלקי משרות בו זמנית.
הוספת תקנים - יורידו עומס ויאפשרו טיפול זמין ויעיל
פתיחת סולם הדרגות - חובה לבצע. כרגע הסולם סגור מאד ואינו מאפשר קידום והעלאה בשכר.
הגדלת גמולי השתלמות - כל גמול השתלמות פירושו תוספת לשכר. כרגע גם זה מצומצם. הגדלת מס. גמולי ההשתלמות פירושם קלינאים בקיאים יותר ושכר טוב יותר.
פתיחת קורסי על שיאפשרו צבירה מהירה יותר של שעות לגמול השתלמות.

1. מענה רגשי קבוצתי/פרטני קבוע. אנחנו מתמודדות עם מקרים של מטופלים ומשפחות בשיקום עם סיפורים מאוד קשים. אין לנו מענה ויאפה לפרוק.
2. עומס עבודה בהחלט ובעיקר מכיוון שאין הלימה בין כמות העבודה לשכר
3. שכר עלוב
4. צורך בעבודה במספר עבודות על מנת להרכיב משמרת מלאה וגם כדי לקבל שכר הגיוני
5. כדאי שיהיו גנים לאמהות בקרבת מקום העבודה
6. גמול השתלמות שלנו מאוד לא מספיק, אין הרבה קורסים שאפשר להגיש תמורתם גמול, אחנו משתתפות גם כך בהרבה קורסים על חשבוננו ללא תגמול
7. יציאה לכנסים ולפחות שני קורסים מעשירים במהלך השנה

לא קראתי את כל התשובות - רושמת מה שעל ליבי.
1. שכר. כשרואים את שכר הרופאים, אני מרגישה שקופה למערכת שמשלמת לי כלום לשעה. אין לי למה להשאר.
2. מרווח בין מטופלים - אכיפה. משרד הבריאות דורש מטופל כל שעה, אבל הקופה מבקשת מאיתנו לקבל מטופל כל 45 דקות ללא הפסקה. משרד הבריאות חייב לאכוף. חייבים לנשום בין מטופלים.
3. תמיכה רגשית.
4. חופשות - אנחנו נלחמות על כל יום חופש, ואיך לסדר את הילדים, ואין לנו זמן לקחת אויר לנשימה לעצמנו. למשרד החינוך יש שנת שבתון. אולי לתמרץ אותנו בחודש שבתון בשנה למשל.

1. ביורוקרטיה אין-סופית- לא סביר שבעידן הדיגיטלי יהיה צורך ברישום בספר פתקאות של טוקסיקה ונרקוטיקה. ניתן לצמצם להכנות ו-29 ג' פרטני. תיעוד של סיבה לאי ניפוק על כל פריט.
2. הפסקה של תגמול רוקחים על מכירות. התחלה של תגמול על השתלמויות, כנסים, טיפול יאה במטופל.
3. עידוד שיתופי פעולה בין רופא לרוקח.
4. לימוד כקורס חובה ותנאי מעבר בחינת רישוי רישום מרשם תקין, מרשם לסם מסוכן.
5. פעילות כנגד אלימות בבית מרקחת, ולא בדיקה שקיים נוהל. אכיפה בנושא.
6. הרוקח הוא המטפל עליו מוטלת אכיפה שלא בדומה לאף גורם מטפל אחר. מצוי תחת לחץ זמן, ללא גישה לתיק רפואי של המטופל, יודע רק מה קרא עוד

בראש ובראשונה השכר לא הולם את ההשקעה והמאמץ בעבודה. בנוסף לכך אפשרויות הקידום מצומצמות מאוד ואין תמריצים על עבודה. התקינה לא מספיקה לצרכים בשטח מה שמגדיל את עומס העבודה על העובדים שבתוספת השכר הנמוך וחוסר התמריצים מוביל לתסכול רב ושחיקה.
יתר על כן חוסר ההתאמה בין ימי החופש למסגרות של ילדים צעירים מאוד מקשה, גם מספר ימי מחלת ילד מאוד נמוך ולא מתאים למשפחות עם ילדים צעירים

תנאי העבודה של קלינאיות בכל ותק, דרגה ותפקיד הם בדיחה. אני מבינה ששכר אינו נושא רלוונטי לסקר זה, אך כשהוא במקרה הטוב עשירית ממה שמרוויחה קלינאית בשוק הפרטי - גם הוא צריך להיות על הפרק. מעבר לכך, תנאי העבודה במערכת הציבורית אינם מותאמים לאמהות, מובילים לריבוי חלקי משרות במקומות שונים וקושי בתמרון ביניהן. לקיחת עבודה הביתה כי יש מטלות מרובות מקצועיות ואדמיניסטרטיביות ואין מספיק זמן לסיים הכל במסגרת שעות העבודה מחד, אך מאידך - דרישה לעמוד בזמני הגשת כל הנ"ל.
גורם נוסף לשחיקה הוא מיעוט התקינה הקיים, המוביל לא רק לעומס, אלא לפשרות ואילוצים מקצועיים כמו הפניית ילד מורכב לטיפול מחוץ למכון קרא עוד

1. מכיוון שאיננו מוגדרים כמועסקים במשרה מלאה אנו לא נהנים מהטבות של בעלי משרה מלאה (הפסקות, משרת אם, דמי הבראה וימי מחלה חלקיים), אך בפועל רבים מאיתנו עובדים ימים מלאים.
2. עבודה ברצף ללא זמן לאכול או להתפנות... מורגש בעיקר בבדיקות שמיעה ובשיקום שמיעה.
3. המוןןן בירוקרטיה,המון דרישות אדמניסטרטיביות ומעט מדי זמן לביצוע.
3. היעדר סיוע רגשי, הדרכה רגשית בעבודה עם מטופלים מורכבים.

בנוסף לכל מה שצויין , העובד צריך להרגיש שמעריכים אותה ולקדם את העובדים מבחינת תפקיד כי מה שקורה שהקלינאי מתחיל ומסיים עבודה אחרי 30 שנה לרוב באותו תפקיד
בנוסף לציין עומס מאוד גדול שלא מאפשר למטפל לתת את המיטב שהוא יכול
אין זמן ללמידה אישית ולמידת עמיתים
יש להוסיף תמיכה רגשית

חוסר ההלימה בין דרישות התפקיד, חשיבותו, ועבודתנו הקשה בשטח,
לבין תנאי השכר המבישים.
העובדה לפיה לא ניתן להתקיים ממשכורת של קלינאי תקשורת במגזר הציבורי מצערת מאד והופכת את עובדתנו לכמעט בלתי אפשרית.

מסכים עם מה שנעאמר לגבי התנאים והשכר. זה גם מה שמונע בדר"כ לעבוד ביותר אחוזי משרה במסגרת הציבורית. בנוסף אין לדעתי מספיק השתלמויות והמשך למידה שיכולים לפצות על השכר הנמוך.

בראש וראשונה, הדברים שנכתבו, שכר ,אפיקי קידום מתוגמלים ותמרוצים, הכרה בקורסים והשתלמויות .
בנוסף- תנאי העבודה, כולל התמודדות עם העדר תקציבים לחידוש מיכשור, התמודדות עם בירוקרטיה, השמת הקלינאים בחזית מול המטופלים בעיניינים בירוקרטיים שונים- משימות גוזלות זמן, ריבוי תוכנות ודיווחים.

מסכימה עם כל הנאמר ומרגישה צורך לחדד. התואר הראשון שלנו נחשב בין העמוסים בקרב המקצועות הפארא-רפואיים ובאופן כללי נחשב כתואר עמוס ואינטנסיבי ובכל זאת התחושה החד משמעית היא שאין הלימה בין ההשקעה הנדרשת בדרישות הסף של המקצוע והתואר ובין השכר המשולם בפועל לאחריו. יתרה מכך, בבתי חולים לא מכירים בתואר שני בניהול מערכות בריאות שהינו תואר שני מוערך ומבוקש! איפה יכירו בתואר כזה אם לא במערכת הבריאות הציבורית?

דבר נוסף הוא עניין האופק הקידומי, בהדגשה על אופק ויכולת השתכרות עתידית. באופן ברור וחד משמעי, השכר אינו הולם בשום צורה שהיא את ההשקעה שנדרשת מאיתנו בזמן העבודה ולאחריה. אינו הולם את קרא עוד

ראשית כל מצטרפת לקודמותיי בנוגע לשכר שאינו תואם לכמות ההשקעה שלנו הלמידה והתמקצעות הן במהלך התואר והן אחריו בהשתתפות בהשתלמויות מקצועיות. כמו כן, האפשרויות לקידום מקצועי הן מעטות מאוד, שלא לדבר על אפשרות לקידום בשכר שכמעט ואינה קיימת! שנות ותק בקושי מהוות תוספת במשכורת ועל כן ישנה זליגה משמעותית לעבודה במגזר בפרטי.
כמו כן, אין מספיק זמן מוגדר להדרכה מקצועית, בעיקר לקלינאיות בראשית הדרך, מכיוון שרוב הזמן מוקדש לקבל כמה שיותר מטופלים.

לא ייתכן, בעיני, שמקצועות בריאות שאינם עם אוריינטציה של שפה ודיבור אינם נכללים ברשימת התארים המוכרים ע"י משרד הבריאות עבור קלינאיות תקשורת. האם קלינאים שעוסקים באודיולוגיה בלבד ומעוניינים להתקדם מקצועית וגם בשכר- מחוייבים ללמוד תואר שני שאינו עוסק בתחום שלהם? יש להוסיף את המקצועות "בריאות הציבור", וכמובן שאת התואר השני בהפרעות בתקשורת לרשימה זו.

דבר ראשון יש לתת הפסקה מוסדרת בתשלום, שנית לשלם על שעות נוספות אם קיימות, להסדיר את הלו"ז בצורה לא עמוסה ומתישה כך שנוכל להקדיש זמן נאות לכל מטופל (המחסור במכונים וקלינאים לא צריך להיות על גבינו), להכיר במגוון רחב יותר של השכלה ותארים כך שהמשך לימודים יוכר ויתוגמל בהתאם, לתגמל בצורה הגיונית יותר את הקלינאיות במגזר הציבורי כך שיגיעו ויתעניינו יותר קלינאיות ואף ישארו בתחום ולא ינטשו לפרטי.
אם נחוש שמתגמלים ומתחשבים בנו, יותר קלינאיות יעבדו וישארו במגזר הציבורי. כעת התחושה היא שאנחנו רק כלים ואמצעים לקבלת מירב התוצרים ללא התחשבות בנו כאנשים ובעלי מקצוע.

אני מרגישה שהרבה מזה יושב על שכר והשתלמויות: השכר המשולם לנו אינו הולם את רמת ההשקעה ואת חשיבות המקצוע שלנו.
כמו כן, יש צורך בסיסי והכרחי על מנת להיות קלינאית תקשורת טובה, כל הזמן ללכת להשתלמויות, תואר שני, סדנאות קורסים וכו'. אני מרגישה כמה זה מקדם אותי בעבודה, ואיך אני נעשית טובה יותר. אבל אני ממש מכלה את כספי על מנת להיות טובה.
לכן, אני חושבת שחייב להקבע שכר בסיס מינימלי עבור קלינאי תקשורת, וששכר זה יהיה מכבד את מעמדנו ורמת ההשקעה שלנו במטופלים. המקצוע שלנו דורש הרבה ראש והרבה לב, ואפשר לתת את זה רק כשמרגישים מסופקים במקום שבו אנו עומדים. בנוסף, לדעתי השתלמויות חייבות להיות קרא עוד

ע״י זה שחלק מהשעות יהיו פרטני כמו שיש במשרד החינוך
הרבה קורסים והשתלמויות שמשרד הבריאות יוזם

- לחץ בעבודה (הרבה שעות עבודה ומעבר מטיפול לטיפול ...)
- חוסר תקנים גם להתרוצץ ממקום למקום להשלמת שעות.
- השתתפות בקורסים והשתלמיות..
-השתתפות משרד הבריאות או הקופות במיצון לתארים מתקדמים...

הסיבה העיקרית לשחיקה בעיני היא העבודה השוטפת שנעשית תחת לחץ זמנים לא הגיוני, במקביל לדרישות מערכת רבות של כתיבת דוחות מפורטים וטופסולוגיה רבה.
טיפולי דיבור/ בדיקות שמיעה נעשים בשרשרת ללא זמן מוגדר וקבוע במערכת לכתיבה, דוחו"ת, בניית מערכים מדוייקים וטיפול רב-מערכתי (שיחה עם גננת, עם רופא מטפל ועוד). בנוסף "גניבת" זמן להפסקת שירותים, אוכל... תחושת העבודה הכללית היא בלחץ נפשי תמידי.
בנוסף, המערכת מאצילה סמכויות ריכוז וניהול תחומי משנה ללא הכרה מערכתית וללא הערכה ראויה.

לדעתי, הגורמים רבים ומגוונים. שכר שאינו תוםא את העבודה והדרישות כמו גם תחושת עבודה בלחץ תמידי. תחושה של צורך ב"גניבת" הפסקות ללא זמן הפסקה מוגדר ומוסדר כראוי. ולא, ישיבת צוות אינה הפסקה. חוסר התאמה של ימי חופש לעבודה במיוחד בהתייחס ל"חלקיות משרה" שאינה חלקית בפועל.ויצירת מצב של סיום ימי חופש בעיקר להורים. חוסר בהדרכה מקצועית מעבר לשנה הראשונה וגם הדרכה רגשית על מנת לשמור על נפש המטפל. תנאי עבודה לא מותאמים. סביבה ארגונומית ועבודה בתנאי ישיבה הגורמים לאורך זמן בעיות אורטופדיות ואחרות. תודה על המאמץ.

לדעתי, חשוב לספק לקלינאיות עזרה רגשית. אנחנו מתמודדות עם מטופלים ומשפחות עם מורכבות רגשית גדולה ונמצאות "לבד במערכה". לדעתי משרד הבריאות צריך לחייב בהדרכה רגשית, כפי שמחייבים את המטפלים הרגשיים.

שמי טלי ליבוביץ פז. עובדת בכללית כ 20 שנים. השחיקה נובעת משפע סיבות. בין אלה שלא הוזכרו הן הצורך בשבתון ממומן. חוזה עבודה כתוב שלרובנו אין. מבחינת שכר נקודה חשובה שנשכחה הינה שרובנו מקבלים חופש לפי שעות תקן בלבד ולא על כל המשכורת. אין אפשרות לחופש ראוי ורובנו שילמנו על מינוס חופש. בברכה טלי

חלק גדול מאוד מהשחיקה בעבורי היא עבודה בלחץ זמנים לא הגיוני.

הזמן אשר מוקצה לטיפול מוגבל ויש ימים שהטיפולים בשרשרת ואין הפסקה לכתיבה, לחשיבה מעמיקה על התיק, בניית מערכים מדוייקים יותר עבור כל מטופל ומטופל ועוד. לעיתים אף אין זמן הולם להפסקה.

המשמעות הנגזרת מכך בעבורי היא הישארות שעות נוספות רבות מאוד ללא תשלום להשלמת החובות שלי ולתוצא מוגמר שאני שלמה איתו כאשת מקצוע וכמטפלת.

מחישוב שעשיתי בממוצע על חצי שנת עבודה רציפה מדובר בעבורי על כ-14 שעות חודשיות שבהן אני בעבודה ולמעשה אין שום תשלום/ הכרה. עבודה של כ-20-30% תוספת למשרה שהיא "בהתנדבות".

התסכול גדול והשחיקה קרא עוד