צמצום שחיקה בקרב פסיכולוגים בשירות הציבורי

כפסיכולוג קליני בכיר העובד במערכות ציבוריות שונות כ-35 שנה, אשמח לשתף בהבנות שלי לגבי הסיבות לשחיקה והנטיה של פסיכולוגים מומחים ומדריכים לפרוש מהעבודה במערכות הציבוריות.
ההחלטה של פסיכולוג מומחה ומדריך להמשיך ולעבוד במסגרות ציבוריות נובעת להבנתי בעיקר מהסיבות הבאות:
1. עמדה ערכית המייחסת חשיבות לעבודה הציבורית ולתרומה לקהילה.
2. הרצון לעבוד בסביבה רב-מקצועית ויחד עם עמיתים למקצוע, מה שמאפשר שיח ותרומה הדדית להתפתחות המקצועית.

לא יכול להיות שבסוף 4 שנים חווד תהה המלצה לתוספת זמן התמחות ללא אפשרות לגשת לבחינה אוביקטיבית. לא יכול להיות שהההכנה לבחינה לא תהה בזמן ההתמחות אלא על חשבון המתמחה לאחר סיום ההתמחות כאשר הוא כבר אינו משתכר. לא יכול להיות שלא יהיה אפשרות לתת חווד על המדריכים. לא יכול להיות שלא נקבל מדי שנה את חווד ותינתן לנו אפשרות להגיב עליה כפי שנדרש. לא יכול להיות שמקומות התמחות לא ידעו מהם הכלים שצריכים להעביר במתווה החדש (למשל אילו שאלוני קשב טובים וכו) ולא ידעו מספיק על mmpi או על הרפאס.

לעניות דעתי, הסיבות לכך שפסיכולוגים.ות לא נשארים.ות בשירות הציבורי הן:
1. השכר המאוד מאוד נמוך לא פרופורציונלי להכשרה הארוכה והקשה שנדרשת במקצוע.
2. היעדר עדכון מצב התקינה לאורך שנים רבות יוצר עומס עבודה לא הגיוני על כל פסיכולוג.ית.
3. עומס העבודה מחייב ביצוע עבודה נוספת מעבר לשעות המשרה המוגדרת שאינה מתוגמלת כלכלית.
4. תוספת מתמדת של תחומי עבודה ופרויקטים שאליהם לא נלווים הגדלה בכמות התקנים או העלאה בשכר.
5. טווח דירוגים ודרגות צר שלא מאפשר עלייה משמעותית בשכר לאורך שנות העבודה.

1. השכר שלנו כסקטור בהשוואה לסקטורים האחרים בבית החולים מעליב ונותן תחושה של חוסר הערכה.
2. כדי להיות משמעותיים בעבודה בבתי חולים עברנו מספר פסיכולוגיות לעבוד ב 3/4 משרה. השכר נשאר מאוד נמוך ביחס לעבודה בקופות חולים למשל והיכולת לעבוד בקליניקה הצטמצמה.
3. השכר הנמוך מכריח אותנו לעבוד בעבודה פרטית בערבים. זה מעייף ושוחק מאוד.
4. אין אופק ניהולי של ניהול מחלקה/ מרפאה.
5.העבודה בבתי חולים מתפצלת בין הדרכות מתמחים רבות לעבודה עם מטופלים ועם הצוות. זה עומס רב שאין לסקטורים אחרים שמקדישים את כל זמנם למחלקה שלהם.

מעבר למה שנכתב לגבי השכר המעליב והעבודה בהיקפים גדולים יותר מהשעות המתוגמלות בפועל, אני עובדת ביחידה לגיל הרך ומוצאת שהעבודה מול קופות החולים שוחקת מאד. מתוך מכסה של 18-27 טיפולים שמגיעים למשפחה, מקבלים בטיפין טיפין, מדי כמה פגישות ממלאים שוב טפסים, מטרטרים את המשפחה וממתינים לשיקול הדעת של מאן דהוא כדי להמשיך טיפול.
מציעה- היות והקופה נתנה אישור לטיפול פסיכולוגי- תנו לחוות הדעת של אנשי המקצוע מרחב לעבודה מקצועית ואתית ללא קשיים בירוקרטיים נוספים. סל התפתחות הילד מאפשר מכסה של 27 טיפולים- שחחרו אותה בשתי פעימות לכל היותר. לא 3-4 זה לא סביר.

אני רואה מקרוב איך מרפאות זונחות סטנדרטים של אתיקה מקצועית לטובת שיקולי עלות-תועלת. החלטות מתקבלות עם מעט מאד חשיבה קלינית והרבה מאד חשיבה כלכלית. העבודה היום בחלק מהמסגרות הציבוריות הפכה למלחמה מתמשכת, שוחקת ומדכדכת למען טובתם וזכויותיהם של המטופלים. עבורי לפעמים נהיה בלתי נסבל להיות חלק ממערכת כזאת, שלא לומר להיות נציגה שלה מול אלה הנזקקים לשירותיה.

אני פסיכולוגית מומחית בהסמכה להדרכה שעזבה את השרות הציבורי לאחר 9 שנים בשל שחיקה. הסיבות לכך כפי שאני רןאה זאת
1. שכר נמוך ביותר ביחס להשכלה, שנות ההכשרה,עומס וסוג העבודה והעדר אופק כלכלי ( העליה בדרגות איטית ואינה כרוכה בעליה משמעותית בשכר). לצורך השוואה פסיכיאטר מתחיל עם שנות ניסיון והכשרה כמעט מקבילות משתכר באותה מרפאה פי 4 מפסיכולוג ששכרו נמוך מעובדי מנהל ומשק.
2. שעות עבודה נוספות שתמיד ישנן בגלל אופי העבודה שמצריך כתיבה מקצועית רבה, ניהול מקרים, טלפונים, סיכומים ובקשות לטפסי 17, לא מתוגמלות. אין שעות שמוקצבות לכתיבה

1. העדר תגמול הולם, בלשון המעטה, והציפיה המאוסה של משרד הבריאות שפסיכולוגים יעבדו בתנאים שגובלים באלטרואיזם, זאת אחרי שנים של התמחות בתנאים מעליבים - תורמים לשחיקה, לחווית השפלה ומיאוס במערכת הציבורית.
2. יש מקומות שמנוהלים על ידי פסיכיאטרים שתופסים את הפסיכולוגיה באופן מזלזל. במקומות אלה פסיכולוגים מושתקים ולעתים סופגים יחס בלתי הולם ובלתי מכבד.

מנקודת מבטי הגורמים לשחיקה הם:
• שכר זעום ומביש במערכות הבריאות הציבוריות.
• עומס של מטופלים על כל מטפל
• השחיקה מתחילה עוד לפני שלב המומחיות כאשר עוברים דרך מסלול מפרך בשכר זעום ותחושה של ניצול.
• העדר חוק פסיכותרפיה!! כל אחד כיום יכול לעשות קורס של מספר חודשים בטיפול כזה או אחר ולקרוא לעצמו פסיכותרפיסט/יועץ/מטפל רגשי וכד'.
• אין הבנה לגבי מהות המקצוע, לא ניתנת מספיק חשיבות לחיוניות המקצוע בתחום הבריאות.

דוגמה לבעיית השכר, מעבר לפרטים היבשים במשכורת-

בעבודתי בקופת חולים מאוחדת אציין שתי בעיות מרכזיות שלצערי אני לא רואה בהן שום התקדמות - הראשונה, אין שום פתרון לנושא מלגות המתמחים. כבר זמן רב מאז שהמרפאה שלנו הוכרה כמרפאה למתמחים, אך מאחר ונושא המלגות לא נפתר, אנחנו ללא מתמחים, דבר שיש לו השפעה רבה גם על היקף השעות הטיפוליות שאנו יכולים להציע, גם על היכולת לבסס מערך הדרכה עם אופק להתפתחות מקצועית לפסיכולוגים העובדים, וגם על השחיקה של המטפלים.
בנוסף, מאז שהוקמה המרפאה, לא הוגדלו התקנים, בניגוד לתוכניות שהיו עם הקמתה, דבר שגורם לתסכול מתמשך בחוסר היכולת להתפתח ולפתח את מתן המענים הכל כך נדרשים.

אני קוראת את התגובות שנכתבו ומתעוררות בי רגשות מעורבים, מחד אני שמחה לגלות שהצרה שלי הינה צרת רבים ובכך יש נחמה אם כי מאידך גם תסכול רב על המציאות העגומה של תהליך ההתמחות, המרירות והצורך להקריב המון למען המקצוע. הקושי העיקרי הוא העדר תגמול כלכלי נאות שמקשה על ניהול אורח חיים נורמאלי המשלב בין עבודה, משפחה והדאגה למפלט רגשי – מיותר לציין בפורופ הזה כמה העבודה של הפסיכולוג מפעילה בקרבו הצפה רגשית ודורשת ממנו לפעול למען פורקן ועיבוד חוויותיו הרגשיות, הכוללת מנוחה ודאגה אישית למען הימנעות ממוצפות רגשית העלולה לפגוע בשירות הניתן למטופליו.

חלק מהעניין הוא העדר העניין ובשכר זעום יותר. כלומר אם יוצעו הטבות סטטוס ועניין יותר אנשים יוכלו לקחת חלק בשירות הציבורי.

1. משרות קטנות יותר מחצי משרה שיאפשרו לעבוד יומיים במקום ציבורי ובשאר הזמן להתפרנס.

כנל לגבי הסמכה להדרכה בפחות מחצי משרה- זה מבריח מומחים מהשירות. להיות גם הורה לילדים קטנים גם לתת 21 שעות ללא שכר הולם ואז עוד להתפרנס ולצמצם את נזקי כל שנות ההכשרה מבחינה כלכלית זה לא ריאלי.

2. דיפרנציאציה בתפקיד המומחה כך שיגוון מהקליניקה. כלומר יותר תפקידי הדרכה, ניהול, טיפול בקבוצות,טיפול בזוגות, הרבה למידה ועיון ופחות שעות טיפול סטנדרטיות מהתמהיל שיש עכשיו.

1)פסיכולוגים אינם מעוניינים בתפקידי ניהול
התמודדות: א) הצעות עבודה של שילוב ניהול וקליניקה ב)פתיחת קורסים לניהול לפסיכולוגים בכל שלבי ההכשרה.
2)הגדרות תפקיד רחבות, אשר אינן בתחום הכשרתו ושאיפותיו של הפסיכולוג (למשל, הכנת בקשות לסלי שיקום).
התמודדות: הגדרה ברורה יותר ומפורטת יותר של מ. הבריאות לגבי תחומי העיסוק של הפסיכולוג.
3)הכבדה הולכת ונעשית יותר מכבידה (וארוכה) בדרישות ההכשרה של הפסיכולוג, יותר מכל מקצוע אחר. זאת כאשר, לעיתים קרובות, המערכת הציבורית איננה מכירה ואיננה מוקירה את היתרונות
התמודדות: הקלה בדרישות למומחיות ולהסמכה להדרכה.

מאפיין חשוב של פסיכולוגים, לפחות קליניים, הוא שאיפה להעמיק את הידע שלהם. עובדים רבים בשירות הציבורי מאיישים תוכניות המשך למיניהן: מכון ויניקוט, ממ"ר באונ' תל אביב- וכמובן, המכונים הפסיכואנליטיים.
בעוד מתמחים מקבלים מענה בתוך מקומות ההתמחות, שרובם משקיעים רבות בהכשרה ובלימוד המתמחים, הרי שהמומחים צריכים לצאת מחוץ למקום העבודה על מנת להמשיך את הכשרתם. תוכניות אלה בד"כ יקרות, צורכות זמן והמומחים מתקשים לשלב בינן לבין מקומות העבודה.

מספר סיבות שתורמות לעזיבה של מומחים צעירים ולשחיקה גדולה:
1. עומס עבודה בלתי סביר - אנו מספר מועט של פסיכולוגים במרפאה שנותנת שירות לאוכלוסיה גדולה ומורכבת. אין די כוח אדם מקצועי. ריבוי משימות על הצוות הבכיר - תורניות מיון, אחריות על אוכלוסיה ממרפאה לווין נוספת, וכל זה נוסף לטיפולים והדרכות.
2. ריבוי אינטייקים והקושי האתי והמוסרי לא לספק טיפול מיידי או קרוב למיידי למטופלים שזקוקים מאוד ונאלצים להכנס לרשימת המתנה של חודשים רבים.
2. שכר נמוך ומבזה עם מדרגות שכר חסרות משמעות.
3. העדר אופק קידום והתפתחות למשרות ניהול וארגון עם תגמול כלכלי ומערכתי הולם.

כפי שכבר רבים אמרו לפני,בתור מתמחה קלינית בתחילת דרכי בהתמחות כבר מורגש העומס הרב. העומס מתבטא גם בדרישות הרבות במסלול ההתמחות ושלוב עם השכר הנמוך. לא ניתן לבודד את השניים. השכר נמוך כפי שהוא, אך נוסיף לזה את העומס הרב שדורש שעות עבודה רבות מעבג לתקן הפורמלי והנה השכר נמוך משמעותית יותר מאחר ודרישות העבודה מצמצמות את האפשרות להשתכר בדרך נוספת מעבר להתמחות עצמה. ויותר מזה, זו נהייתה הנורמה והתחושה היא שמצופה מאיתנו לעשות זאת ו'לתרום' שעות נוספות למערכת.

1. שכר כל כך נמוך שאינו הולם את הכשרתינו רבת השנים, את יוקרת וחשיבות המקצוע (כפי שמתבטאים בערכנו בשוק הפרטי), ואת העבודה הנדרשת מאיתנו מול מצבם הנפשי הקשה בד"כ של הפציינטים המגיעים למסגרות הציבורית.
2. השתלטות המודל הרפואי כשיח ביולוגיסטי-פסיכיאטרי, והצבת ערך היעילות (למשל, אשפוזים קצרים מאוד) על חשבון איכות במערכת בריאות הנפש (למשל, שיח רגשי מעמיק וארוך טווח), והעדר או צמצום האוטונומיה של הסקטור הפסיכולוגי. ייתכן שיש לחשוב על מבנה ארגוני שבו לסקטור הפסיכולוגי יהיה מרכז הנותן שירותים לכלל מחלקות בית החולים, אשר יתנהל באופן אוטונומי בהתאם לשיקול הדעת המקצועי של הפסיכולוגים עצמם.

הגיע הזמן שפסיכולוגים מומחים יוכלו לקבל הכשרה והסמכה להתאמת מרשמים בתחום ברה"ן. הסמכה כזו תעלה את קרנו של המקצוע שנשחקה מאוד מאז הימים בהם רק פסיכולוגים עסקו בטיפול פסיכולוגי.
בנוסף, הכשרה כזו תתן מענה טוב יותר למטופלים הפונים לפסיכולוגים לטיפול והזקוקים במקביל גם לטיפול תרופתי בכך שתמנע את הצורך בשני אנשי מקצוע. המעקב יהיה שבועי ולא חודשי.

תנאי ההעסרה במערכת הציבורית גורמת לשחיקה מהירה, גם אצל מומחים צעירים, זאת למרות שאינם עובדים במערכת תקופה ארוכה ולמרות הרצון לעבוד במסגרת הציבורית, שגרם להם לבחור זאת מלכתחילה.
הסיבות לכך.
א. שכר נמוך, באופן אבסולוטי בהשוואה למשכורות במשק. ועוד יותר בהשוואה לתקופת ההכשרה, וגם בהשוואה ליכולת ההשתכרות בשוק הפרטי.
ב. כמומחית צעירה, איני מרגישה שהמערכת משקיעה בהכשרתי ובהתפתחותי המקצועית (מערכי הדרכה והשתלמויות) באופן שיתמוך בגדילה המקצועית- שהייתה הופכת אותי לעובדת איכותית יותר עבור המערכת בשנים לאחר מכן. מערך הדרכה כזה היה מפצה במידה מבחיבנתי על תנאי השכר הירודים.

כמתמחה -
שעות העבודה הן עמוסות, פיזית ומנטלית, פעמים רבות סדר היום אינו מאפשר מנוחות והפסקות, או אפילו אינטראקציה עם עמיתים במרפאה. מעבר לכך, עבודה רבה נוספת שאינה מפגשים פרונטליים נעשית על חשבון הזמן הפרטי, וללא תגמול כספי (צינון\ניתוח\כתיבה של דוחות פסיכודיאגנוסטיים, עבודת הכנה לקראת הדרכות\ישיבות\סמינרים, קריאה ולמידה). על אלו נוסף עומס העבודה שדורשת העבודה הנוספת שאנו לוקחים על עצמנו כיוון שהשכר בהתמחות הוא נמוך באופן מבזה.

הפסחכולוגים רוצים כל הזמן לשפר את הרמה והתפקוד המקצועי (דבר שמבורך ) אך עושים זאת בשינויים בדרישות ולא פעם "יורים לעצמם ברגל (עליה מנסים לעמוד ולהשען) למשל בשרותים פסיכו חינוכיים רבים אין מאפשרים למתמחים לסיים התמחות ב4 שנים בחצי משרה או בפחות אם משרתם גדולה יותר. השינויים במציאות של משרד החינוך גורמת לשינויי תפקיד השפ"ים ומהנהלי שפח"ים דורשים מהמתמחים עיסוק בתחומים רחבים שהם מעבר לדרישות ההתמחות. בשפ"חים קטנים אפשרויות הלמידה וההתפתחות של הפסיכולוג המתמחה וגם המומחה קטנות.

בעיה משמעותית קשורה בעובדה שתפיסת המקצוע שלנו עדיין מושפעת מאד מהאופן בו עבדו פסיכולוגים בראשית קיומו של המקצוע: בהתנדבות.
כשאנחנו לא מתוגמלים על שעות כתיבת דו''חות או זמן שיחות טלפוניות לדוגמא משמעות הדבר היא חוסר הערכה ותפיסה שגוייה של המקצועיות שלנו.
בנוסף - הדרכה, למידה והשתלמויות צריכות להיות עשירות ורבות בכדי לאפשר תמיכה אבל גם הזנה שתורמת להפחתת השחיקה.

1. שכר מתמחה זעום ואח"כ שכר מומחה לא גבוה במיוחד מה שמאלץ אותנו לעבוד בעבודות נוספות שעות רבות על מנת להגיע לשכר חודשי סביר בלבד וזאת לאחר עשור או יותר של מיעוט שעות עבודה וזכר מינימום.
2. המון המון עבודה לא מתוגמלת שלא נכללת בשעות העבודה - כתיבת דוחות דיאגנוסטיים ובמקרים של ניהול תיק מטופל: שיחות עם אנשי מקצוע נוספים וכתיבת מכתבים.

יאני פסיכולוגית קלינית מומחית מדריכה, עובדת בשרות הציבורי במרפאה לבריאות הנפש בחולון 22 שנים. אני רואה בעבודה בשרות הציבורי חשיבות רבה בשמירה על שפיות החברה הישראלית. חושבת שאנחנו אנשי הצוות הרפואי והפרארפוא, עושים מעל ומעבר במשך שנים רבות לשמור על אותה רמה של מקצועיות ואיכות מתן השרות לאוכלוסיית הפונים לטיפול נפשי במרפאתנו, וזאת חרף הרעה הדרגתית ומשמעותית בתנאי העבודה. רמת השכר תמיד הייתה נמוכה, יחסית לסקטורים אחרים במשק, אולם, היו שנים כי יכולנו לפחות להנות מההעשרה מקצועית שהינה חיונית להחזקת יכולת החשיבה וההכלה שלנו המטפלים- שמתמודדים עם מצוקות קשות של אוכלוסיית המטופלים.

1. שכר נמוך ולא ראוי ביחס להיקף ההשקעה והכשרה.
2. הצורך לעבוד במספר עבודות בו זמנית על מנת להתקיים בכבוד.
3.העדר אופק ניהולי למשל, שיהיה מתן אפשרות לפסיכולוגים לנהל מרפאות.
4. הכרה בשעות מחקר כחלק משעות עבודה וכחלק מלוח התפקוד של הפסיכולוג.
פירסומים שיתקבלו כגמול להשתלמות.
אפשרות כמו אצל רופאים להתקדם בדרגות אקדמיות לאו דווקא דרך האוניברסיטאות.

אתן את תשובתי בהתייחס לשלב בו אני נמצאת - מומחית צעירה.
הגורמים הקריטיים בעיניי כתשובה לשחיקה בעבודה בפסיכולוגיה הציבורית:

אני מתמחה, מצד אחד רעבה ללמוד, להתפתח, להעמיק בתחום ולדעת עוד. מצד שני הניצול הכלכלי, השעות הנוספות של נספרות, השעות שכן נספרות ומתוגמלות באופן ביזיוני ביחס ליכולותיי וליכולות ההשתכרות שלי לו הייתי בוחרת במקצוע אחר, כל אלו יוצרים מרמור ושחיקה עוד משלבים מוקדמים. שורה תחתונה- תגמול הולם מונע שחיקה נקודה.

אני פסיכולוג קליני צעיר במחלקה פסיכיאטרית סגורה אקוטית, וכבר מרגיש את השחיקה. לצד השמחה שלי והיתרונות בהשייכות לצוות, והרצון לתרום בשירות הציבורי.
1.כמו שכתבו התנאים הירודים מבחינת השכר מחייבים החזקת קליניקה גדולה כדי לפצות על הזמן "המבוזבז" במערכת הציבורית. ועומס העבודה הזה והפערים הבלתי נתפסים בהשתכרות מקשים מאוד.
2.העדר אפשרות לקליניים להכרה בגמול השתלמות. רבים מאיתנו עושים בי"ס לפסיכותרפיה ולא מתגמלים על כך למשל.

1. שכר נמוך.
עומס עבודה רב .
סיבות להשארות:
תחושות סיפוק.
גיוון ועניין
השתלמויות והדרכות.
צוות איכותי
תחושה שלא לבד _( בניגוד לקליניקה ).

כמתמחה ותיקה בפסיכולוגיה חינוכית, מרגישה שהשחיקה קשורה למספר רב של גורמים: עומס רב, עבודה שנדרשת מעבר לשעות העבודה (כתיבת אבחונים, טלפונים), ועדות ובירוקרטיה שלא קשורות לרוב ליכולות המקצועיות שלנו, כל זאת בשכר עלוב, ועם מגוון דרישות שמשתנות ולרוב מחמירות את המצב חדשות לבקרים, למשל הרפורמה בחינוך המיוחד והדרישות החדשות לבחינת המומחיות.

אבל אחזק כדי שהקול יישמע רם וברור:
השכר שפסיכולוגים מומחים מרוויחים בשירות הציבורי, אחרי כ-10 שנות הכשרה, מחפיר! אי אפשר לצפות מאנשים משכילים ואיכותיים שיבואו ויישארו כשפשוט לא משלמים להם כסף. זה בלתי אפשרי.
ומעבר לכך, האחריות כבדה וגדולה, האוכלוסיה בדרך כלל מורכבת וזקוקה, ויש תחושה שכל דקה חייבת להיות מנוצלת היטב כדי להצדיק את קיומנו במערכת.

אני פסיכולוגית חינוכית מומחית וקלינית מתמחה, במשך 11 שנים בשירות הציבורי. העבודה מעניינת, לפעמים מצליחה למרות מיעוט המשאבים גם להשפיע על חיי ילדים ומשפחות. אבל התסכול, הבחירה הקשה אילו מהמשימות החשובות לא אוכל לבצע, כי אי אפשר הכל. התסכול, מהשכר המעליב שאני מקבלת גם בוותק וניסיון הזה. וכמה שעות עבודה מהבית, טלפונים ומיילים וחירום וסיום משימות דחופות על זמני הפרטי?
חיוני לתגמל כספית, וכך גם התקנים יתמלאו והעומס ירד ויאפשר לתת מענה ולמנוע נזקים וסבל לחיי אדם (וגם למשק).

אני פסיכולוגית חינוכית מדריכה ומתמחה בפסיכולוגיה התפתחותית. תחושת השחיקה היא תחושה המוכרת לי מידי במציאות היומיומית. אני מרגישה שהעבודה שבחרתי מספקת, ומעניקה לי תחושת משמעות שלא יכולתי לקבל במקצוע אחר. יחד עם זאת, שחיקה היא חלק בלתי נפרד ממנה. במכון להתפתחות הילד, שבו אני עובדת, למשל, אני מתמודדת עם עומס משמעותי של אבחונים, רובם של ילדים בעלי לקויות מורכבות ביותר, בתנאי עבודה מבזים מבחינת שכר ותנאים פיזיים (חדרים וציוד). מתוך העומס הרב אני נאלצת לחוות באופן מתמיד תחושת חסך והעדר, ולתסכל חדשות לבקרים הורים שמחזרים על הפתחים בבקשה להקדים אבחונים ולזרז תורי המתנה לטיפולים.

עיקר הקושי במסגרות הציבוריות הוא בתנאים. מצד אחד, השכר נמוך בצורה קיצונית. מצד שני, האחריות המוטלת על כתפינו גדולה מאוד.
הצרכים של הציבור הפונה אלינו גדול יותר ממה שאנחנו יכולים לספק. זה יוצר תסכול רב, תחושה שלא משנה כמה מאמץ נשקיע, זה לא יהיה מספיק. העומס הרגשי עלינו גדול מאוד.

המשכתי בשרות הציבורי אחרי ההתמחות אך אחרי שנה אני מוצאת את עצמי מתלבטת הרבה לגבי המשך עבודה בשכר כל כך נמוך.
התחנה בה אני עובדת מלאה באנשים טובים אך בסופו של דבר זה לא מספיק.
בשכר הנמוך מאלץ להקדיש הרבה שעות לקליניקה ולעבודות פרטיות. זה מתסכל ושוחק.

1. העלאת שכר משמעותית.
2. הגדרה ברורה יותר של חריגה משעות העבודה - לא ייתכן שבאופן מובנה כתיבת אבחון תיערך מחוץ לשעות העבודה.
3. שינוי תחשיב יחס הדרכות/מטופלים - יש מקומות מהם הרושם העולה הוא של אי-מתן מעטפת לעבודת צוות, להתייעצות ולהתפתחות מקצועית. חשוב להדגיש שלהדרכות יש מקום משמעותי בחיי הפסיכולוג, לכל אורך שנות חייו המקצועיים.
4. השקעה בהכשרות ושיפור הרמה המקצועית של הצוות - בין עם זה בהשתלמויות, בין עם זה באבחון, וכו'.
5. שיפור תקינה ואופק התקדמות - לא ייתכן שלא יהיו תפקידים בכירים המאויישים על ידי פסיכולוגים.

מספר סוגיות שאני מזהה שתורמות לשחיקה במערכת הציבורית מהעיניים שלי כמתמחה:
1. שכר שלא הולם לשעות העבודה או לרמת ההכשרה. ובפרט, הצורך המוטמע במערכת להשקיע שעות נוספות (משתנות בכל מקום התמחות, אך מדובר במספר לא קטן של שעות בשבוע) שאין בשכר.
2. בירוקרטיה עודפת סביב תהליך ההכשרה וההסמכה - יש צורך להעביר לפורמט ממוחשב את הבקשה להמלצות, חתימות, הרשמה לרישיון, ההגשה לבחינה - וכל הטפסים הרבים שצריך להגיש בהארד-קופי לאורך השנים. יוצר המון עבודה ("לרדוף" אחרי הממונים שיחתמו על שעות, המלצות, ועוד) ומאוד מאוד לא אקולוגי..

1. שכר.
2. היקף משרה- אין אפשרות לעבודה בהיקף משרה רחבה יותר.
3. תמיכה בתהליכי התפתחות מקצועית המלווים בהדרכה ולא רק בהכשרות נקודיתיות.

תהליך התמחות מייגע, ארוך ולא מתגמל והידיעה שגם כמומחה התנאים בשירות הציבורי מחפירים.

1. שכר שכר שכר- השכר אינו הולם את רמת ההכשרה הנדרשת כמו כן אין אפשרויות להתרדם בסולם התקדמות ושיפור שכר כתוצאה מלקיחת אחריות לדוג משרות ניהול,כוננויות וכד.
2. אין די השקעה בלמידה מאורגנת כולל מעטפת של הדרכות לאורך זמן והטמעה של שיטות עבודה וחשיבה חדשניות. גם כשיש השתלמות היא לרוב אינה מלווה בהדרכה כך שהיא לא מאפשרת למידה מעמיקה.
3. תנאים פיזים הולמים- מרפאות מוזנחות, מחסור בחדרים. אין אפשרות חמשרות בהיקף גדול יותר מחצי משרה...