המשך..

אין אף קלינאית שאני מכירה שעובדת במשרה ציבורית מלאה. לדעתי השחיקה המאסיבית נגרמת מריבוי מקומות תעסוקה, מריצה סביב הזנב של עצמנו על מנת להשתכר כראוי.
בסופו של יום, קלינאיות רבות וטובות צוברות ניסיון תעסוקתי של כמה שנים בודדות במסגרת ציבורית ויוצאות לשוק הפרטי. הדבר מוביל לכך שקיימת תחלופה רבה בצוותים, נכנס כח אדם חדש שצריך להכשיר ולהדריך, המטופלים מחכים עוד יותר בתורי ההמתנה שגם ככה כבר עמוסים. מי שיכול להרשות לעצמו- ניגש לאבחונים ולטיפולים באופן פרטי, ומי שלא- ממתין לתור במערכת הציבורית, שחורקת, דועכת, ושלא נאמר גוססת.
*פערים חברתיים*- כאן זה מתחיל. ילד שלא מקבל טיפול טוב ובזמן, נשאר מאחור.
ואיפה אנחנו בתמונה? גם כן נשארות מאחור, נמצאות בשרשרת השכר בדירוג הנמוך ביותר, ללא אף אופציה לתמריצים/בונוסים/מדרגות שכר הולמות.

לצערי, ה״שביתה״ שהייתה אמורה לעשות מעט רעש במערכת, לא שינתה מאום.
ואפילו, הקטינה אותנו עוד יותר, והעמיקה את ההבנה שאנחנו שקופות וברות תחלופה.
מקווה שהמשובים הללו יתחילו שינוי תפיסתי אצל מקבלי ההחלטות.

שירה זערור's picture
נוצר ע"י

Vote

0
הצבע\י לתשובה

תגובות

Vote

0
הצבע\י לתשובה
0הצבעות
262
צפיות
0
תגובות
0
חברים