אני פסיכולוגית קלינית מומחית כשלוש שנים, בהן אני עובדת בשירות הציבורי בשליש משרה. אני מצטרפת לגורמי השחיקה שתוארו כאשר בראשם השכר שאינו הולם את ההכשרה והניסיון ואינו משתנה בהתאם להתפתחות המקצועית (מומחיות, הסמכה להדרכה). מעבר לכך העבודה הנוספת שאינה מתוגמלת, היעדר הכשרה מספקת, מיעוט אפיקי התקדמות ותנאים פיזיים לא מספקים. אנסה להציע כמה פתרונות.

שלום. אני עובדת כפסיכולוגית חינוכית בשרות הציבורי 17 שנים ומסיימת הסמכה להדרכה. המקצוע שלנו דורש השכלה אקדמית, הכשרה ממושכת, והכלה של הרבה אמוציות רגשיות. כמעט בכל מקצוע אחר שדורש השכלה אקדמית, הייתי משתכרת לפחות כפול אחרי 17 שנים באותו מקום עבודה. כשמרוצים ממני- הייתי מקבלת בונוס. הייתי מקבלת רכב, טלפון ומחשב נייד. במקום העבודה שלי, אני מקבלת החזר נסיעות חודשי-חופשי ואני מביאה עטים מהבית. אני צריכה להילחם על הזכויות שלי, כמו החזר על השתלמויות.

1. שכר, נאמר כבר הרבה, אבל זה בוודאי הגורם המרכזי. תגמול ראוי על עבודה קשה יכול למנוע שחיקה. כיום השכר נמוך בצורה מחפירה. בנוסף לעלייה בסיסית, מציעה גם--עלייה הדרגתית בשכר עם העלייה בוותק, כולל בזמן ההתמחות, ובוודאי בסיומה ובמעבר למומחיות ואז להדרכה. עלייה בשכר גם כפונקציה של הכשרות ספציפיות.
2. עבודה מהבית- כתיבת אבחונים, בקשות, סיכומים, עריכת טלפונים, ועוד ועוד... שעות רבות שאינן מתוגמלות ובוודאי מוסיפות לשחיקה, כיוון שאין פנאי למנוחה והתאווררות.

אני קוראת את התגובות שנכתבו ומתעוררות בי רגשות מעורבים, מחד אני שמחה לגלות שהצרה שלי הינה צרת רבים ובכך יש נחמה אם כי מאידך גם תסכול רב על המציאות העגומה של תהליך ההתמחות, המרירות והצורך להקריב המון למען המקצוע. הקושי העיקרי הוא העדר תגמול כלכלי נאות שמקשה על ניהול אורח חיים נורמאלי המשלב בין עבודה, משפחה והדאגה למפלט רגשי – מיותר לציין בפורופ הזה כמה העבודה של הפסיכולוג מפעילה בקרבו הצפה רגשית ודורשת ממנו לפעול למען פורקן ועיבוד חוויותיו הרגשיות, הכוללת מנוחה ודאגה אישית למען הימנעות ממוצפות רגשית העלולה לפגוע בשירות הניתן למטופליו.